→ לכל הכתבות

באיזה גיל מתחילים פרידה מחיתולים? התשובה מתחילה אצלך

את שואלת את עצמך באיזה גיל מתחילים פרידה מחיתולים, ואולי גם מתי בדיוק זה "הזמן". זו אחת השאלות שאני שומעת הכי הרבה. התשובה שלי אולי תפתיע אותך: המוכנות לא נמצאת אצל הילד. היא נמצאת אצלך.

הרבה אמהות מחפשות את הנושא הזה תחת מה שרבים מכנים "גמילה". אני מעדיפה לקרוא לזה פרידה, כי חיתול הוא לא התמכרות. הילד פשוט לא מכיר משהו אחר, עד שמלמדים אותו.

המוכנות היא שלך, לא של הילד

ילד לא נולד עם חיתול. אנחנו נותנות לו אותו, ואנחנו גם מלמדות אותו להיפרד ממנו.

החיתול הוא פתרון נוח ומדהים. אבל הילד ייפרד ממנו ברגע שאת, ההורה, תביני מה עומד מאחורי זה. הגוף של הילד יודע להרגיש את הצורך כבר מהלידה, ואת התחושה הזו אפשר ללמד אותו לזהות.

לכן אני לא מחכה שהילד "יבשיל". מוכנות היא לא משהו שמחכים לו. מוכנות היא משהו שאנחנו בונות, דרך הכנה נכונה. וכשיש בבית שני הורים, חשוב ששניכם תהיו שם, עם ביטחון בעצמכם, בילד ובתהליך.

אז באיזה גיל? סביב גיל שנה, כשהילד מתחיל ללכת

כבר מהלידה אנחנו מלמדות את הילד מודעות לגוף ולצרכים שלו.

היום שבו הילד מתחיל להיות עצמאי, היום שבו הוא מתחיל ללכת, הוא זמן מצוין להתחיל להתכונן ולהוריד את החיתול. כלומר, סביב גיל שנה, כשהילד מתחיל ללכת.

ועם זאת, חשוב לי להגיד: אין באמת גיל. אפשר להתחיל כבר מהלידה, ב"שיטת הפשפושים". אני עובדת עם פרידה מוקדמת בגישה הזו, ולדעתי זו הדרך היעילה ביותר והקלה ביותר ליישום. שווה לחקור את הנושא, ואני כאן ללוות וללמד את מי שרוצה. ואם הילד שלך כבר בן שנתיים או שלוש, גם זה בסדר גמור. נגיע לזה עוד מעט.

נוכחות, מעגל תקשורת וילדים שלומדים מהר

מה שבאמת עושה את ההבדל הוא נוכחות גבוהה שלך. כשאת נוכחת, את מתחילה לזהות את הסימנים שהגוף שלו נותן לפני פיפי או קקי. לכל ילד יש שפה משלו, ואת לומדת אותה.

מכאן נוצר מעגל תקשורת. את רואה את הסימן, ונותנת שם לתחושה, לצורך ולמילה: "אני רואה שיש לך פיפי. פיפי, פיפי." כשהוא מסיים, את סוגרת את המעגל ("סיימת"), והוא חוזר בדיוק למשחק שבו עצר. כך הוא לומד שהעולם לא נעלם כשעוצרים בשביל הגוף.

ואם טעית בזיהוי? זה חלק מהלמידה שלך. ככה בונים היכרות.

הילד לא לומד רק פיפי וקקי. הוא לומד שרואים אותו ומבינים אותו. זה מחזק את הביטחון שלו ואת הרגש שלו, ומשם הוא מרגיש: "אני מסוגל". כשהביטחון והרגש במקום, ילדים לומדים מהר.

שלושה שלבים שמתאימים לכל גיל

הדרך שלי בנויה משלושה שלבים: שלב המודעות, שלב ההכנה ושלב הפרידה. הם מתאימים לתינוק בן כמה חודשים, לפעוט שרק התחיל ללכת וגם לילד בן שלוש.

שלב המודעות

בשלב הזה מחברים בין התחושה בגוף לבין מה שקורה. אצל תינוק, זה מעגל התקשורת שתיארתי: מזהים, נותנים מילה, צליל או סימן קבועים, וסוגרים את המעגל.

אצל פעוט או ילד שכבר מבין ומדבר, מדברים איתו על התחושות בגוף. מספרים לו שלתחושה יש התחלה, אמצע וסוף. והכי חשוב, נותנים דוגמה אישית בקול: "לוחץ לי בבטן, אני הולכת לעשות פיפי."

שלב ההכנה

ההכנה היא של שניכם, ואת מתכוננת בשקט ובלי דרמה.

עם הילד, ההכנה מלאה בדברים קטנים ונעימים: קונים יחד תחתונים וסיר, קוראים ספרים על הנושא, משחקים משחקי דמיון ומדברים על תחושות בגוף. ויש עוד דברים שאני בונה עם כל משפחה בליווי, לפי הילד שלה.

השלב הזה לא צריך להימשך חודשים. כמה שבועות של הכנה טובה בדרך כלל מספיקים, כדי לא לאבד את התנופה.

שלב הפרידה

זה השלב הפיזי והמעשי, שבו החיתול יורד. מתחילים בבית ובהדרגה, עם זמן קצר בלי חיתול, ומאריכים אותו לאט.

כשיוצא פיפי או קקי, את נותנת לזה מילה ברוגע. הגוף והתחושה מובילים, לא השעון. אין זמנים קבועים לשבת על הסיר, ולא "לוקחים" אותו כל שעה. אצל ילד אחרי גיל שנה וחצי אפשר להגיד: "כשתרגיש, אתה יכול לעשות פיפי איפה שעושים פיפי."

פספוס הוא חלק מהלמידה, לא כישלון. בלי כעס, בלי בושה, בלי פרסים ובלי עונשים. ואם הילד נבהל או מתוסכל, לא מבטלים את מה שהוא מרגיש. אפשר לומר: "ראיתי שזה הפתיע אותך. אני פה איתך."

כשהתהליך בבית מתייצב, מעדכנים את הגן ומתאמים איתו. גם הלילה מגיע אחר כך, בלי לחכות חודשים ארוכים.

הילד שלך בן שלוש ועדיין עם חיתול?

אני רוצה לדבר רגע ישירות אלייך, אם הילד שלך בן שלוש ועדיין עם חיתול.

זה לא מאוחר. העובדה שלא התחלת קודם לא אומרת עלייך שום דבר. לפעמים אנחנו פשוט לא יודעות דברים לפני כן. עשית את מה שידעת. ועכשיו את יכולה ללמוד ולעשות את הכי טוב שלך במצב שיש לכם היום.

שלושת השלבים מתאימים גם לגיל הזה. ילד בן שלוש מבין הרבה, לומד מדוגמה אישית ויכול להוביל בעצמו. מה שהוא צריך ממך זה נוכחות, סבלנות, ומשפט אחד שהוא מרגיש שאת באמת מאמינה בו: "אני סומכת עליך. אתה מסוגל."

ותמיד יש חריגים

כל ילד וכל משפחה שונים, ויש מצבים שמשנים את הדרך או את הקצב:

  • רפואי: כשיש עצירות, כאב בפיפי או בקקי, סדק בפי הטבעת או דם, פונים קודם לרופאת הילדים. לפעמים ה"לא" מגיע מהגוף.
  • התפתחותי: כשיש קושי או עיכוב בהתפתחות, קודם בודקים אותו ומתאימים את הדרך. גם קפיצה התפתחותית יכולה להשפיע זמנית על הפיפי והקקי.
  • מסגרת: גן שלוחץ להתחיל או למהר, גן שלא משתף פעולה, או צוות שמחזיר חיתול על דעת עצמו. את ההורה, ולך המילה הראשונה והאחרונה. וגם אם הגן לא שותף מלא, מה שאת עושה בבית ממשיך לעבוד.
  • המקום של הילד במשפחה: בכור, אמצעי או צעיר, זה משפיע בעיקר דרך ההורים. עם כל ילד יש לנו פניות אחרת, ומילד לילד גם ההבנה והתובנה שלנו גדלות. שני הדברים האלה משפיעים על הדרך ועל הקצב.
  • המודעות וההבנה של ההורה: הילד משקף הרבה ממה שקורה בתוכנו, כמו פחד, צורך בשליטה או דגש חזק על ניקיון. אם אחד ההורים עוד לא שם, מחכים ומתכוננים יחד.
  • ועוד: מזג, מעבר דירה, מחלה, שינוי גדול בבית. כל אלה יכולים להשפיע על הקצב.

שאלות נפוצות

צריך לחכות שהילד יראה שהוא מוכן?

לא. המוכנות היא שלך. במקום לחפש אצלו סימנים, אפשר לשאול את עצמך: האם אני מבינה מה עומד מאחורי החיתול, והאם יש לי פניות ללוות אותו עכשיו?

אפשר באמת להתחיל מהלידה?

כן. ב"שיטת הפשפושים" מתחילים מהלידה, ואני מלווה פרידה מוקדמת בגישה הזו. שווה לחקור את הנושא, ואני כאן ללמד את מי שרוצה. אבל אם לא התחלת מהלידה, אפשר להתחיל בכל גיל.

להושיב אותו על הסיר בשעות קבועות?

לא. הפרידה נבנית על תחושה בגוף, לא על שעון. ההושבה בזמנים קבועים מלמדת אותו להקשיב לשעון ולא לגוף שלו.

ומה עם מדבקות ופרסים?

אני עובדת בלי פרסים ובלי עונשים. הם לא מזרזים את התהליך, ולפעמים אפילו מאריכים אותו. מה שמניע ילד הוא הביטחון שלו והתחושה ש"זה שלי".

רוצה שנעשה את זה יחד?

אם את רוצה להתחיל מוקדם, להתחיל עכשיו עם ילד בן שנתיים או שלוש, או פשוט להבין מה מתאים לבית שלך, אני כאן. בליווי אישי אני עוזרת לך להבין את הילד שלך, לבנות את שלושת השלבים בקצב שלכם, ולהרגיש בטוחה בדרך.

כי הפרידה מהחיתול מתחילה הרבה לפני שהחיתול יורד. היא מתחילה אצלך.

מוכנה להתחיל בצעד קטן?

קבלי את המדריך החינמי לתיאום עם הגן, או קבעי שיחת היכרות חינמית.